עולם הכתיבה מתחלק לפחות באופן קלאסי לשני מחנות יריבים: מחנה המתכננים ומחנה ה"שולפים". באגלית הם נקראים בדרך כלל Outliners (מתכננים) ו Pantsters (ה"שולפים"). מה הבדל בין המחנות ועל מה הם נחלקים? ננסה להסביר את הצד של כל אחד מהם:
המתכננים – התפיסה הבסיסית של המתכנן היא שאי אפשר פשוט להתחיל ולכתוב ספר. הרי, מה יקרה אם תיצור דמות מסויימת בפרק 3 ובסופו של דבר תגלה שהיא לא חוזרת או לא חוזרת מספיק בספר ובכלל לא היית צריך אותה? מעבר לכך, איך אתה יכול לדעת מה אתה צריך בהמשך הספר? המתכנן לא כותב עד שהוא לא יודע מה מהלך הסיפור. הוא לא רק יודע אלא בדרך כלל הוא גם כותב את המהלך בצורה ראשונית או אף מפורטת. לא לחינם הם מכונים באנגלית כאמור אאוטליינרס או בתרגום חופשי: "מכיני תוכניות המתאר". בצבא יתכן שהיו מכנים אותם מיתארניקים. אם אתה מתכנן, ישנן מספר טכניקות שיכולות לעזור לך. ראשית יש את המתכנן הקלאסי שקונה קופסת כרטיסיות ועל כל כרטיסיה הוא יכול לרשום סצנה בספר ולסדר אותן לפי הסדר שהוא חפץ הוא. לעבור על המהלך של הספר, אם צריך להוסיף כרטיסיה ואם היא מיותרת – להוריד אותה. המתכנן המודרני משתמש באותה הצורה אבל בתוכנות כגון אקסל. כל שורה – סצנה בספר. כמובן שגם כאן אפשר להעביר שורות אחורה וקדימה. אם כבר משתמשים באקסל, יהיו אלו שישמרו עמודה מיוחדת לדמויות שמופיעות באותה הסצנה או למיקום של הסצנה (תל אביב, ניו יורק, מדבר וכיוב'). עד כאן – נשמע מושלם לא? בואו ונשמע מה יש לשלפנים להגיד על זה..
"השלפנים" – לתכנן ספר מראש? מילא לדעת מראש איזה נקודת תפנית גדולה אני רוצה אבל ממש לתכנן כל סצנה וסצנה? איפה הכיף של הכתיבה? אתם הורסים את הכל! מתריס השלפן. ספר זה אומנות, זאת יצירה, זאת חוויה. הוא יסביר בלהט, דרך אגב – גם הכתיבה תהיה בדרך כלל בלהט ובעניין. הרי כל יום חדש שהוא ניגש לכתוב, הוא לא לגמרי יודע לאן הדמויות ימשכו אותו! אחת התאוריות של השלפנים היא שהדמויות יכולות להיות אחראיות על עצמן. מספיק שתעצבו אותן בצורה חיה ואמיתית ותזרקו אותן לאמצע שדה הקרב והן יתפקדו. הן לא צריכות ביביסיטר, יגיד השלפן. איך הם כותבים? בצורה הקיצונית, השלפנית המוגזמת אולי – הם פשוט מתיישבים מול מסך בוהק וחלק ומתחילים לכתוב את הספר. הם לא כותבים כרטיסיות עם סצנות ולא מכינים מראש דפי דמויות, לא לא. הם פשוט מתיישבים וכותבים. זה הרעיון, לא? הם שואלים.
אז מי בעצם צודק, השלפן או המתכנן? השאלה עצמה היא מוטעית. אין כזה דבר צודק וטועה. יש את אלו שנמשכים יותר לכיוון התכנון המוקפד (רמז: בדרך כלל אנשים שחשוב להם סדר וביטחון בחיים והם חשים חרדה שאם הדברים לא יהיו סגורים ומתוכננים מראש – שום דבר לא יקרה..) ויש את אלו הנמשכים לכיוון האילתור והשליפה (רמז: בדרך כלל אנשים שחשובה להם תחושת ההרפתקאה ואי הידיעה. אנשים שמעדיפים לקנות כרטיסי טיסה ברגע האחרון ולא לדעת איך נגמר הספר או מה הולך לקרות).
כך שמה שיותר חשוב ממי צודק הוא – לאיזה כיוון אתם נמשכים. אתם יכולים כמובן לנסות את זה. לראות מה יותר מתחבר לכם, מה יותר קרוב לליבכם.
עולות מספר שאלות – ראשית, האם זה שאני מרגיש יותר מתכנן או שלפן אומר שזה באמת הדבר הטוב לי? הרבה פעמים אדם מרגיש משיכה למשהו אבל הוא יודע בשכלו שהדבר הזה בעצם לא טוב לו?
שאלה שניה, מה מצליח יותר בשוק? האם רק המתכננים מצליחים להוציא ספרים שהם רב מכר? או אולי רק השלפנים מצליחים ליצור ספרים מרתקים ומלאי תהפוכות?
לגבי השאלה הראשונה – הכתיבה היא תהליך של התנסות. תנסו. תבדקו את זה. תראו מה יותר קל לכם – לזרום עם הרעיונות שלכם או לתכנן בקפידה מראש. בהמשך נסביר גם שאפשר לחבר ולאחד את השסע בין המחנות. נדבר על זה עוד בפרק הבא.
לגבי השאלה השניה – יש כאלו ויש כאלו. קחו למשל את כתיבת המתח. ספרי מתח הם כביכול ספרים "קלאסיים" להתאים למתכננים. מדוע? העלילה משחקת תפקיד ראשי, ההתפתחות, שתילת רמזים מוקדמים וכדומה. לכאורה כמעט חייבים להיות מתכנן כדי לכתוב ספר מתח אבל בין טובי סופרי המתח ישנם שלפנים. אחד הציטוטים שזכור לי הוא של לי צ'יילד, סופר מתח שספריו הופכים אחד אחרי השני לרבי מכר ברשימת הניו יורק טיימס. בכל אופן, אחד הספרים שלו חזר מהעורך והעורך אמר לו שהספר מדהים אבל הוא היה מחליף את הסדר בין שני פרקים, כדי לחזק את הספר. לי צ'ילד חשב ואז ענה לו – אתה צודק כנראה, אבל ככה זה יצא לי. שלפן או לא? האמת שזאת דוגמא לשלפן קיצון. כפי שנדבר בהמשך על טיוטות ועריכה, השלפן פשוט צריך לשכתב יותר בדרך כלל.
אם כן, ננסה לסכם. מה היתרונות והחסרונות של כל אחד מהצדדים. המתכננן כנראה יצליח ליצור רצף עלילתי לספר שלו לפני שישקיע זמן בכתיבה. השלפן יכול מאוד להיות שיתקע בעמוד 193 ולא ידע איך להמשיך מכאן. העלילה שנראתה לו מדהימה פתאום נתקעה והוא לא יודע לאן ללכת. מצד שני – יתכן שהכתיבה של המתכנן תרגיש מעט יותר יבשה ואולי אפילו צפויה. יש סופרים שלפנים שאומרים – אם אני אדע מה הולך לקרות בצעד הבא, גם הקורא ידע..
אז מה עושים? ראשית, יש אפשרות ללכת עם הנטיה שלך. שלפן? מעולה. לך על זה. רק תדע שכנראה שנכונים לך שכתובים מסיביים מאוד של הספר. יכול להיות שהטיוטא הראשונה תהפוך לשלד לספר שתכתוב לגמרי מחדש. מתכנן? יופי. לך על זה. רק יכול להיות שהספר ירגיש לך משעמם ותצטרך לראות איך להתחדש ולשנות בו.
האפשרות השניה היא ללמוד קצת מהמחנה השני. זאת אומרת – אם אתה שלפן, אתה לא חייב לעשות תכנון מדוקדק בטבלת אקסל רב מימדית. מספיק שתשב עם עצמך או תלך לטיול ביער ותחשוב על הספר. מאיפה הוא מתחיל, לאן אתה רוצה שהוא יגיע. אולי אפילו תכתוב לעצמך ראשי פרקים. אם אתה מתכנן, אולי תרווח מעט את התכנון. זאת אומרת תתכנן אבל תשאיר קצת חורים שיכולים להפתיע אותך..
תרגיל: זהו בעצמכם. האם אני שלפן או מתכנן? האם אי פעם התחלתם לכתוב ונתקעתם? מדוע נתקעתם? האם זה קשור לחוסר תכנון מראש או עודף תכנון?